בעקבות הספר "יער אפל" של ניקול קראוס
קריאה בספרה האחרון של ניקול קראוס "יער אפל" (2017) הובילה אותי להרהר במושג פסיכואנליטי, פרוידיאני, שנשכח ממני, בשם "המאוים", "הבעתה". גם גיבורת הספר בעצמה בעודה מנתחת את המושג באופן יסודי, מציינת תחילה כי ..."קראתי את המאמר שלו בנושא כשהייתי באוניברסיטה אבל זכרתי אותו בצורה מעורפלת מדי".
לאחרונה גם התקיימה תערוכה במוזיאון ארץ ישראל בשם "no place like home", שעסקה בחללים ביתיים ועצמים בבית והשפעתם על תפיסות מגדריות, תפקידים מגדריים והשפעות חברתיות, וגם שם פגשתי אמנים שהושפעו ממאמרו של פרויד על "המאוים".
במאמרו משנת 1919 "The Uncanny" ("המאוים"), פרויד טען שהמילה Unheimilice (המילה הגרמנית ל"מאוים"), מקורה במילה שמשמעותה "הרחק מהבית" (Unhomelike) או "אל-ביתי" (Unhomey), והיא מתארת מצב לא נוח, בו לפעמים משהו מוכר מרגיש זר ולא נעים. מצב שכזה, מעורר תחושת פחד וחוסר נוחות, מאחר ומשהו מוכר מרגיש בו זמנית גם זר ומנוכר, ומכאן קיבל האל-ביתי את כינויי "המאוים", או "הבעתה".
הדיאלוג בין "הביתי" ל"לא ביתי", המוכר והזר, יוצר לעיתים קרובות דיסוננס קוגניטיבי, המוביל לדחייה ואי קבלה של הסיטואציה בקרב הסובייקט שחווה אותו. לדוגמא, בהתייחס שוב לספר "יער אפל", הכותבת מתארת סיטואציה בו הגיעה למלון "הילטון" בתל אביב, מקום בו בילתה רבות בילדותה בביקורי מולדת, וכאשר לנה בו כבגירה בגפה, עלו בה תחושות של מוכר וזר בו זמנית.
מתוך:
זיגמונד פרויד, האל ביתי, תרגום: דר' רות דינזבורג, תל אביב: רסלניג, 2012.