מחשבות על ספרות ואומנות

"גרניקה"

אני כותבת את הפוסט הזה בימים שבין יום השואה ויום הזיכרון ואני נזכרת ב"גרניקה", יצירת האומנות של פיקאסו משנת 1937. התמונה צוירה כתגובה להפצצת העיירה הבאסקית גרניקה ב26 באפריל 1937, בזמן מלחמת האזרחים בספרד על ידי הנאצים. הפצצה שגבתה כ - 1,600 הרוגים ועוד אלפי פצועים. אמנם הציור אינו מתאר את סבלם של יהודי אירופה בשואה, אך בסופו של דבר מדובר בסבל של בני אדם מפעולותיהם הרצחניות של הנאצים באשר הם. טרום מגפת הקורונה, כשהשמיים עוד היו פתוחים, ביקרתי במוזיאון "ריינה סופיה" במדריד ושם צפיתי ביצירה "גרניקה". המוזיאון לא גדול אבל יפה ונעים, עם מספר יצירות חשובות ביותר של פיקאסו, דאלי ואחרים. ההתבוננות בציור הנ"ל בגודל אמיתי ולא דרך ספר או מסך מחשב, שונה, מזעזעת, מהפנטת. פיקאסו הצליח להעביר דרך השימוש בגוונים של שחור, לבן ואפור את הדרמה של הסבל האנושי יליד רוע ותוקפנות בלתי מרוסנים ואת חוסר האונים של האדם מול מכונות מלחמה מתוחכמות. ימים רבים לאחר שסיימתי את ביקורי במדריד עוד ליוותה אותי תחושת המועקה שהציור הצליח לטעת בי. כאשר העולם יחזור לקדמותו, אני מאוד ממליצה לבקר במוזיאון ולהקדיש זמן בביקור במוזיאון ובהתבוננות ביצירה "גרניקה".

"תגידו לזאבים שחזרתי הביתה"

ספרה הראשון ויוצא הדופן של סופרת אמריקאית בשם קרול רבקה בראנט. למרות שהרומן הנ"ל אינו מוגדר כספר נוער, אני רוצה להמליץ עליו כספר קריאה למתבגרים. הספר עוסק בנושא שעד לא מזמן גרם לפניקה ופחד ושהה בראש הכותרות, מחלת האיידס. בשנים האחרונות, עם מציאת תרופת הקוקטייל למחלה, כמעט ולא שומעים יותר על מחלה זו, מאחר והפכה ממחלה קטלנית למחלה כרונית. כל בני הנוער שלנו חוו היטב את השלכות הריחוק החברתי בתקופת הקורונה על חייהם, אך הם לא מכירים את הסיפור על נגיף האיידס משנות ה80 וה90 של המאה הקודמת והשפעתו על הנוער שבגר בשנים אילו.

הספר מתרחש בסוף שנות ה80' בניו יורק, ומתאר את סיפורה של נערה המתאבלת על מות דודה האהוב ואיש סודה ממחלת האיידס וקשר הידידות הנרקם בינה לבין בן-זוגו. במקביל, היא מתוארת מערכת היחסים עם אחותה הגדולה, שגם היא נאבקת בקשיי גיל ההתבגרות. התנכרות, קנאה, תמיכה, אהבה - כל אלו ורגשות נוספים צפים מעל פני השטח. ספר מרגש, אחר, סוחף המתאים לקריאה משפחתית ולדיון משותף עליו.