כמה מילים על "השמיכי" ו"המוצצי"
זוכרות את הגננות שמבקשות בתחילת השנה לא לשלוח את הילד/ה עם צעצוע ביד? הכוונה היא כמובן טובה, למנוע ריבים בין הילדים ולא להפר את שלוות הגן.
אך מאחר והרווחה הרגשית של הילד היא לנגד עינינו, אני רוצה להסביר בפוסט זה מדוע חשוב לאפשר לילד "לסחוב" איתו מהבית את "השמיכי" שלו, או כל חפץ אחר שהוא קשור אליו.
הראשון שנתן ל"שמיכי" את הכבוד הראוי לו בעולם הפסיכולוגיה היה רופא הילדים דונלד ויניקוט, אותו הזכרתי בפוסטים קודמים. הוא טבע את המונח "חפץ מעבר" "transitional object", עבור אותם אובייקטים שמספקים נחמה רגשית ופסיכולוגית, בזמן השינה ובמצבים אחרים מעוררי חרדה (כמו למשל פרידה מהאם בבוקר בגן). הם מייצגים ומכילים מציאות ואי-מציאות, ומספקים "מרחב ביניים" "transitional space", עבור הילד בין המציאות הפנימית לחיצונית. הם שם בכדי לפנק, לנחם, להרגיע, לאפשר לילד/ה הרגשה שמשהו מאמא, אבא, הריח והתחושה שלהם ושל הבית איתו, כשהוא יוצא לעולם.
תפקידו של חפץ המעבר קריטי בשלב אותו ויניקוט כינה "לקראת עצמאות" - Towards Independence. היכולת של הפעוט לתפקד ללא טיפול אמהי. הילד בשלב זה מסוגל בהדרגה לפגוש את העולם על כל מורכבותו. אי תלות פרושה אוטונומיה ויכולת להתקיים בזכות עצמו. בשלב זה, האלמנט של ההבנה האינטלקטואלית משמעותי ביותר, עם כל ההשלכות העצומות המתלוות אליו.
מכאן שהשמיכי, או הדובי המהוהה, ואפילו המוצצי - כל אלו, הם ייצוגים של האם: הרחם, השד, הריח, ההגנה, ההנקה וההכלה, שמרגיעים ומשרים שלווה ובטחון גם ללא הטיפול הממשי של האם. הם אמצעים שתפקידם לספק לפעוט חוויה טובה ובטוחה בגן, או בכל סיטואציה בה הפעוט נדרש להישאר ללא הוריו.