בעקבות מאמריו פורצי הדרך של ויניקוט
אני רוצה להקדיש את הפוסט הנוכחי לנושא מעניין שעולה לעיתים במפגש מול הורים, כאשר הם מספרים על התנהגות חמדנית של ילד או ילדה, כגון לקיחת דברים מהגן הביתה, או שמבקשים לעצמם את תפקיד ה"רשע" או "גנב" במשחק בגן. בגיל ההתבגרות יכולה להתעורר נטייה לגנוב ולשקר. זהו נושא שמצאתי את עצמי חוקרת אותו היטב, בעקבות טיפול ממושך בנער שחווה אובדנים בגיל צעיר. בתפר שבין הילדות לגיל ההתבגרות, החלו להופיע בטיפול ומחוצה לו תֶמות של גניבה, סמלית ואמיתית.
אני רוצה להתחיל מהסוף, מהשורה התחתונה, ולומר שברוב רובם של המקרים "גניבה" זו אינה עבריינית.
הילד שלכאורה גונב לא מחפש את החפץ, אלא משהו אחר, רגשי ועמוק יותר, שהיה ואיננו עוד.
ולכן נכון יותר לדבר על ה"גניבה" במובנים של לקיחה.
הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט היה הראשון שהתייחס לתופעה בשני מאמרים: "גניבה ושקרים" (1957) ו"הנטייה האנטי-סוציאלית" (1956). שם הוא מסביר, כי הנטייה לגנוב ולשקר עלולה להתפתח כאשר נגרם שיבוש או הפרעה בשלבים המוקדמים של הינקות, בשלב שבו בתינוק אמור לתפוס את ההורה כאובייקט נפרד ושלם בפני עצמו.
במקרים מסוימים, מסיבות שונות, המשכיות האובייקט נשברה, ואז הילד מנסה לגשר על הפער באמצעות לקיחה. "הילד הגונב חפץ אינו מחפש את החפץ שגנב, אלא את האם שיש לו עליה זכויות" (ויניקוט, 1957).
רוצה לומר, לא האובייקט (שלכאורה גנב, חמד, ביקש לעצמו, לקח) הוא שמעניין אותו. אלא זהו חיפוש אחר ההורה, שבמובן הסמלי היה ואיננו עוד. אך הילד אינו ידע זאת. במילים אחרות: "אני מחפש משהו שאני יודע שהיה ואבד".
בהדרכות ההורים, צוללים לחקירה בניסיון להבין היכן ביחסים המוקדמים בין ההורה-ילד חלה הפרעה, וכיצד ניתן לתת לילד הזדמנות חדשה לשקם את כוחות האגו שלו.
מתוך:
ויניקוט, ד.ו. (1956). הנטייה האנטי-חברתית. בתוך: ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 156-167). ת"א: עם עובד.
ויניקוט, ד.ו. (1957). גניבה ושקרים. בתוך: חזן ומ. אלון (עורכים), הילד, משפחתו וסביבתו (עמ' 115-118). ת"א: ספריית הפועלים.